מקורמיק, מקצרה מערמת, 1860, חרות

סיפור מציאת הכלי על ידי ארז: בשיטוט במושבים בחיפוש אחרי כלים ישנים, בערך בשנת 1998 הבחין ארז בכלי חקלאי שטיבו לא ברור שהיה מונח בגבול של חצרות הבתים של חנינא רגב ואהרון נוי ז״ל במושב חרות.

ארז שהניח שחנינא הוא הבעלים פנה אליו וביקש שיתרום את הכלי למוזיאון. חנינא הסביר לו שזוהי מערמת שהייתה של אביו, ושימשה אותו לאיסוף וערום התבואה הקצורה, והוא אינו מעוניין למסור אותה. 

בביקור חוזר מאוחר יותר ארז הבחין שהמערמת נעלמה. חנינא אמר לו שהמערמת נמצאת אצל ארז נוי. זה הסכים מיד למסור את המערמת למוזיאון, והוסיף וסיפר כי אביו (אהרון נוי) הביא אותה לחצר. 

הפעם חנינא הצטרף גם הוא להסכמה. 

סיפור מעשה השיפוץ: בשנים האחרונות עבדנו במוזיאון הטרקטורים בעין ורד, על שיפוץ ושיחזור מקצרה-מערמת שנמצאה כגרוטאה חלודה. בשנתיים אלו הבאנו אותה למצב מושלם כפי שיצאה לשדה וקצרה חיטה לפני כ-160 שנה. את רוב העבודה ביצע חברנו גדי זילברשטיין, בהתאם לרמת הקפדנות שלו – שהיא גבוהה עד מאוד.

בתחילת חודש יוני 2017 יצאנו עם המערמת לשדה חיטה במושב היוגב, שם ניתן היה להפעיל את המקצרה המערמת המשופצת, על אמת, ולראות איך היא עושה את העבודה. הזמן היה קצר והשדה קצת משובש, כך שלא יכולנו להדגים את דרך פעולתה, כאשר היא מכוונת כראוי ונגררת על ידי זוג סוסים, כפי שעבדה לפני מאה וחמישים שנה...

מן הראוי להסביר ולהדגיש את מקומה וחשיבותה של המערמת בהיסטוריה של המיכון החקלאי.

הלחם הוא המזון הבסיסי של האדם כבר עשרת אלפים שנה והוא עשוי, בדרך כלל, מקמח חיטה. החיטה היא צמח, ממשפחת הדגניים, שאת זרעיו, הגרעינים, אפשר לאחסן לאורך כל השנה במצב יבש, כך שאין צורך לאוכלם מיד. גידול החיטה מהיר וקל והיא שגרמה לאדם הקדמון להפסיק לנדוד, לגור ליד חלקת השדה שזרע ולהעבירה מדור לדור.

במשך אלפי דורות נעשתה על ידי האדם ברירה מלאכותית של זנים שיותר מתאימים לקרקע ולאקלים בכל אזורי העולם, כדי להגיע ליבול מרבי. בין היתר נבחרו זנים שמתאימים יותר לאיסוף מהשדה, לדיש, לניקוי, לאחסון, לאפיה ועוד...

אחת הבעיות שקיימות בגידול חיטה, עד לעת האחרונה, היא הזמן הקצר, יחסית, שעובר בין הבשלת הגרעינים ובין מצב שבו הם נושרים לקרקע בכל מגע יד או רוח.. עד להמצאת המקצרה-המערמת (אמצע המאה התשע עשרה) קציר החיטה נעשה בעזרת מגל או חרמש. החומר הקצור היה נאסף, ידנית, לאלומות קשורות. את האלומות היו מרכזים בגורן ושם בוצע הדייש – הפרדה בין גבעולי החיטה והמוץ לבין הגרעינים הנקיים, שאותם טחנו לקמח בבוא הזמן. במשך הדורות שוכללו האמצעים שפעולה זאת נעשתה – מהמורג והזרייה בימי קדם, דרך מכונות דיש מופעלות על ידי מנועי קיטור ועד הקומביינים הענקיים של דורנו.

החקלאי, בבואו לתכנן את גודל השטח שהוא עומד לזרוע, צריך היה לקחת בחשבון את היכולת שלו לרכז כוח אדם בתקופה הקצרה של הקציר. בארצות הברית של המאה התשע עשרה, במערב התיכון, לא הייתה בעיה של שטח, כל אחד יכול היה לקבל כמה שטח שביקש, המגבלה הייתה – מי יקצור את היבול.

"הצורך הוא אבי ההמצאה." נפח בשם סיירוס מקורמיק, שפיתח את המקצרה, שאנו משתמשים בה עד היום, חיפש דרך להעלות את פריון העבודה בקציר החיטה וכתוצאה להגדיל את שטחי הדגניים בעולם, כך שיותר אנשים ישבעו לחם.

באמצע המאה התשע עשרה הוא המציא את המקצרה-המערמת.

המערמת, בעזרת הכנפיים והמשטח שצורפו למקצרה, הגדילה מאוד את הספק הקציר לעובד ליום, כך שאפשר היה להרחיב את שטחי המזרע.

המערמת נמשכה על ידי שני סוסים, או שוורים, שהיו הכוח המניע העיקרי בחקלאות, עד להופעת הטרקטור. המנגנונים הופעלו מגלגל ההסעה עם אפשרות שילוב וניתוק ממושב הנהג. תפקיד הכנפיים הוא כפול: 1) להגיש את גבעולי החיטה הזקופים אל סכין המקצרה ובכך למנוע סתימות ולהרים גבעולים רובצים, ולהשכיב את החומר הקצור על המשטח, כך שהשיבולים יופנו לכיוון אחד. 2) כאשר מצטברת על המשטח כמות מתאימה של שיבולים - לגרוף אותן מהמשטח אל השדה בצורת ערימה מסודרת, מוכנה לקשירת אלומה.

בעזרת מנגנון מתוחכם, הנהג יכול לבחור כמה "הגשות" תהיינה בין גריפה לגריפה וזאת בהתאם לצפיפות הגבעולים ולגובהם. (אחד עד ארבע הגשות), יש אפשרות שליטה, ממושב הנהג, על גובה הקציר וכן אפשרות לקפל את המשטח לצורך העברה מחלקה לחלקה. עברו עשרים שנה עד שפותחה המאלמת, שבעזרתה אפשר לקצור את החיטה, לאסוף אותה ולקשור אלומות תוך כדי התקדמות בשדה. השימוש במערמות-מקצרות נמשך עד שנות השלושים של המאה העשרים, בעיקר במשקים קטנים.

המערמת הראשונה שהובאה לארצנו הייתה שייכת לקבוצת נוצרים מארצות-הברית המאמינים בביאת המשיח אם יישבו מחדש את ארץ ישראל.הם הגיעו לארץ הקודש בשנת 1860 ועל אף הציוד המודרני (במונחי התקופה), עקב מחלות והתנכלות הערבים ביפו, לא החזיקו מעמד ביפו וחזרו למיין (ארה"ב) ב-1870 .

המערמות הראשונות בחקלאות היהודית בארץ הובאו על ידי חברת פיק"א למושבות שהיו בטיפולה. בשנות השלושים הוחלפו המערמות והמאלמות בקומביינים חדישים.

בהגיע זמן קציר-הדגן , באביב ותחילת הקיץ, נכנסו המקצרות לפעולה. בשנים הראשונות, 1925-1930 בשייח-אבריק, קצרו במקצרה-מאלמת, הקומביין (קצרדש) החליף את המקצרה – המאלמת.

כתב אריק יצהר/ הדוד אהרון
עודכן: 2022-11-23
 מקורמיק מקצרה מערמת